סע' 41 לפקודת הנזיקין-חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו

בפקודת הנזיקין, בבסיסה עומדים כל דיני הרשלנות בכלל והרשלנות הרפואית בפרט, קיים כלל בסיס האומר - המוציא מחברו עליו הראיה, שמשמעותו היא שאם התובע טוען שמגיע לו פיצוי ממזיק - הוא צריך להוכיח זאת.
אלא שבפקודה גם קיים החריג - הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו". על הכלל והחריג, במאמר זה.

סע' 41 לפקודת הנזיקין-חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו

דיני הנזיקין והרשלנות, ובכללם גם הרשלנות הרפואית, מושתתים על פקודת הנזיקין - חוק בריטי שבבסיסו קיים כלל בסיס האומר - המוציא מחברו עליו הראיה. דהיינו, אם תובע טוען שמישהו התרשל כלפיו, על התובע להוכיח זאת במאזן הסתברויות של למעלה מ - 50%.

אלא שלכלל זה קיים חריג - סעיף 41 לפקודת הנזיקין, שהוא הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו".

נתחיל מדוגמה. נניח שאדם נכנס לניתוח פשוט להסרת נקודת חן מהגב ותוך כדי הניתוח הוא הולך לעולמו, לא עלינו. על פניו ההנחה הבסיסית היא שסיבוך מסוג זה לא צריך לקרות, ובמקרה כזה עשוי בית המשפט להפעיל את סעיף 41 לפקודת הנזיקין. נטל ההוכחה להראות שלא היתה רשלנות אלא סיבוך שלא ניתן היה לצפיה או מניעה מראש, עובר במקרה זה אל הנתבעים - הרופאים והמוסד הרפואי.

סע' 41 לפקודת הנזיקין קובע:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיהשלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה."

הסעיף מתייחס למצב בו העובדות מדברות בעד עצמן, כלומר, לכאורה אפשר להסיק מהעובדות כבר את המסקנה המשפטית. והתוצאה ממצב כזה תהיה שנטל ההוכחה להראות שהוא לא התרשל, עובר מהתובע אל הנתבע. דהיינו, כדי לזכות במשפט הנתבע יצטרך לשלול את אחריותו.

בבסיסו של הכלל עומדת ההנחה כי יש רשלנות, אך בידי התובע אין כלים להוכיח אותה - התובע לא יודע מה בדיוק קרה בניתוח (כי הוא היה מורדם ואין לו הידע המקצועי) ואילו הנתבע (המוסד הרפואי במקרה של רשלנות הרפואית)כן. הנתבע הוא בעל הנכס שבו אירע המקרה (אם המקרה אירע תוך כדי ניתוח - הנתבע הוא בעליו של הציוד שהופעל תוך כדי הניתוח).במקרה כזההתובע לא צריך להוכיח את הרשלנות, כי הדברים מצטיירים מעצמם כרשלנות. במקרה כזה נאמר לנתבע - עליך לשלול את אחריותך. הופכים את נטל ההוכחה.

לסיכום, בפקודת הנזיקין החליט המחוקק לאמץ את הכלל של הדבר מדבר בעד עצמו והוא מופיע בסע' 41. המחוקק מפרט את יסודות הכלל, וקובע מתי הוא יחול. אלו הם היסודות המצטברים של הכלל:

1. אם לתובע נגרם נזק והואלא יודע איך נגרם הנזק וגם לא יכול היה לדעת איך נגרם הנזק.

2.הנזק נגרם ע"י נכס שבשליטת הנתבע.

3. נסיבות הפגיעה הן כאילו שמהןניתן להסיק שמדובר ברשלנותיותר מאשר ניתן להסיק שלא מדובר ברשלנות.

אלו הם שלושת היסודות המצטברים של "הדבר מדבר בעד עצמו", ורק בהתקיים שלושת תנאים אלה, ניתן להחיל את הכלל ולהעביר את נטל הראייה אל כתפיו של הנתבע.זה עדין לא אומר שהנתבע הפסיד את המשפט, אם כי בפועל קשה לו מאוד להוכיח גם הוא מה קרה באותו אירוע שהביא לנזק, ובמקרה כזה גוברים סיכויי התובע לזכות בתביעה.